מכירים את זה שאתם ממש רוצים כבר לסלוח אבל פשוט לא מצליחים? יוחאי ישראלי על מנגנון הסליחה השמאני
יוחאי ישראלי | 23/1/2008 13:06
תהליך של סליחה כנה, בו מתקיימת אינטראקציה ממשית בין פוגע ונפגע (במקרים רבים כל אחד מהצדדים הוא הפוגע והנפגע גם יחד) הוא תהליך מזכך, שיש בו תועלת נפשית ורוחנית רבה לכל הצדדים המעורבים; אולם מה עושים כשהאדם ממנו נפגענו כלל לא מעלה על דעתו להתנצל? ומה ניתן לעשות כשהצד השני, זה שבפניו אנחנו רוצים להתנצל, כבר איננו בין החיים או שאיננו יודעים את זהותו, או כשמפגש עם הפוגע עלול לגרום נזק נוסף – למשל במקרים בהם מדובר בפגיעה על רקע של התעללות מילולית או פיזית? כאן בא לעזרנו כוחה הרוחני של הסליחה - אותו כוח אלוהי המצוי בכולנו, ושאיננו זקוק לדבר מלבד הסכמתנו להשתמש בו כדי לשחרר אותנו לחופשי. כוח הסליחה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו ולאחרים גם מבלי שהם יידרשו להתנצל בפנינו, או שנידרש אנחנו להתנצל בפניהם.
בהיבט הרוחני, סליחה כנה, כזו שבאה מהלב, היא אולי הדרך הטובה והמהירה ביותר להחזיר אותנו אל נתיב האהבה והצמיחה. כשאיננו סולחים אנחנו חווים את האירוע המכאיב שוב ושוב, ומחיים מחדש את הרגשות הכואבים שחווינו במהלכו. ואם כל זה לא מספיק - אנחנו גם הופכים את עצמנו לקרבן של האדם הפוגע, של הארוע ו/או של עצמנו. לעתים אפילו כשאין צד שני בתמונה, זה לא מפריע לנו להפוך את עצמנו לקרבן: אנחנו כועסים על עצמנו על איך שהתנהגנו, או על טיב רגשותינו או על התוכן של מחשבותינו ומענישים את עצמנו בדרכים שונות, איש איש לפי דמיונו היצירתי והתניותיו.
חוסר היכולת לסלוח לעצמנו ולאחרים עשוי לנבוע מתוך נטייה להרס עצמי, ציפיות לא ריאליות של האדם מעצמו ומאחרים, העונג שבסבל, פחד משינוי, פחד מהיות בעוצמה של עצמך ועוד. מעבר להשלכות הנפשיות שנובעות מעמדת הקרבן, כדאי לזכור שכשאנחנו נמצאים בעמדה זו אנחנו מפסידים את השיעור הרוחני אותו אנו יכולים ללמוד מן הפגיעה, כלומר מפספסים את ה"מעז יצא מתוק". כשדבריו של מישהו מצליחים לפגוע בנו הם יכולים להיות עבורנו 'קריאת השכמה', סימן לכך שיש חלק בתוכנו שמבקש שנהיה מודעים לקיומו, שמבקש את תשומת לבנו. או במילים אחרות, אם מישהו משליך לעברנו דלי עם מים ואנחנו נרטבים, ככל הנראה שיש לנו חור במעיל...
ניתוק הכבלים
בראייה שמאנית, כשאנחנו ממשיכים לכעוס על מי שפגע בנו או סוחבים זכרון של ארוע טראומטי, אנחנו קושרים בחבלים בלתי נראים את עצמנו לאדם הפוגע ולארוע המכאיב. קשרים אלו נוצרים גם כשאנחנו מתייסרים על פגיעה שפגענו באחר או לא סולחים לעצמנו על טעויות שעשינו. הכבלים האנרגטיים הללו גוזלים מאיתנו אנרגיית חיים חיונית, פוגעים באוטונומיה הרגשית והמחשבתית שלנו וממשיכים להזין את מחוללי הכאב שבתוכנו: הזעם, העלבון, השיפוטיות והאשמה. כשהכאב ממשיך להיות מוזן, הוא מחזק מצידו את הכבלים האנרגטיים וכך נוצר מעגל שלילי שמזין את עצמו, והאפשרות לסלוח ולהמשיך הלאה הולכת ומתרחקת. זאת הסיבה שפעמים רבות, חרף רצון כנה לסלוח, אנחנו לא מצליחים לעשות כן. על כן, בתהליך הסליחה השמאני קיים שלב חשוב של ניתוק הכבלים האנרגטיים של האדם המבקש לסלוח. ניתוק זה יכול להיעשות באמצעות זימון ישויות אור מסוימות או באמצעות עבודה אנרגטית ישירה של השמאן על הכבלים.
בתהליך הסליחה משדר השמאן לחלל החדר 'גריד' יעודי לסליחה - מארג אנרגטי יחודי שפועל על תת המודע של האדם ומאפשר ריפוי רגשי עמוק והאצה משמעותית של היכולת לסלוח באמת - לסלוח מהלב. גריד זה מאפשר גם להעלות למודעות בקלות יחסית ארועים מכאיבים מן העבר, שאת חלקם כבר שכחנו, אולם השפעתם המזיקה מוסיפה לפעול עלינו בכל הרמות. לאחר שארועים אלה, על כל משקעיהם, מועלים מתהום הנשיה ניתן בקלות יחסית לשחררם מההילה שלנו. לאחר שלב זה מגיע תהליך הכולל עבודת מודעות וריפוי.
ההחלטה לסלוח היא ההחלטה להיפטר מן הטפיל
אז מדוע למרות המודעות למחיר של אי הסליחה אנחנו בכל זאת אנו בוחרים לעתים שלא לסלוח? אולי מפני שסליחה היא כוח אלוהי של אחדות, המנוגד לנטיית האגו ליצור נפרדות ולחתור להשגת עמדת כוח על פני האחר? בראייתו של האגו ישנן לא מעט טובות הנאה בלא- לסלוח, או לפחות, להשהות את הסליחה ככל הניתן ולהפיק רווחים מהמצב. למשל, אם אתה קרבן, ברור שנעשה לך עוול ואם נעשה לך עוול - ברור שאתה נמצא בצד הצודק. ומי מאתנו לא אוהב להיות צודק? פעמים אחרות, בעיקר ביחסים קרובים, היעדר הסליחה מצדנו משמש אותנו, במודע או שלא במודע, כמנגנון ענישה על הפגיעה שחווינו ו/או כנשק של שליטה: אנחנו לא סולחים לאדם שנמצא עמנו בקשר קרוב ובכך אין אנו מסייעים לו להשתחרר מרגשות האשמה שהוא חש כלפינו ובכך מזינים את תחושת האומללות והאשמה שלו. וכידוע, קל מאד לתמרן כרצוננו אדם שמרגיש אשם.
כשאנחנו לא מצליחים או בוחרים שלא לסלוח, אומר המורה רוחני לואיס ב. סמדס, "אנחנו קושרים את הרגשות שלנו לרגע בו נפגענו, מעניקים לו חיי נצח. ואנו נותנים לו להעליב אותנו בכל פעם שזה עולה במחשבה. הוא נוסע איתנו, ישן איתנו, מרחף מעלינו כשאנחנו עושים אהבה ונמצא מעלינו כשאנחנו מתים. לשנאה שלנו איו אפילו את ההגינות הבסיסית למות כשאלה שאנחנו שונאים מתים - מכיוון שהיא טפיל המוצץ את הדם שלנו, לא שלהם".
ההחלטה לסלוח היא ההחלטה להיפטר מן הטפיל. היא איננה בשום אופן מתן רשות לאדם הפוגע לפגוע בנו שוב. ההחלטה לשחרר את הארוע המכאיב ואת האדם הפוגע ממחשבותינו היא ההחלטה לוותר על עמדת הקרבן ולהחזיר את הכוח שלנו לעצמנו. זו ההחלטה שלא להישלט רגשית ומחשבתית על ידי רוחות רפאים מן העבר. ההחלטה לסלוח היא הצעד הראשון בדרך אל שחרור אמיתי. סליחה היא הדרך הביתה.
יוחאי ישראלי הוא הילר ומורה לצמיחה אישית ולהתפתחות רוחנית, נחנך בשושלת ה'קורנדרוס' ממקסיקו. מנחה סדנאות למודעות, לריפוי ולתהליכי סליחה רוחנית.