לי ברלין (שם בדוי כדי לשמור על הפרטיות), פגישה מס' 1
"איכשהו המשפט הזה קופץ לי. ואללה, משפט שלא שמעתי שנים. כשאני אומר שנים, אני סופר בעשרות, 20, 30 שנה, כאלה. אז מה פתאום הוא צף פתאום?
תכף אגע בסוגיית העיתוי, אבל קודם קצת רקע. אולי הבהרה. את המשפט הזה אמרה אימא שלי כשהייתי קטן. ולא בהזדמנות אחת. אלא כמעין מנטרה. שחזרה. לא לקפוץ מעל הפופיק פירושו להיות מציאותי. לא לשאוף גבוה מדי. גובה העיניים זה סבבה. ככה יציב ובטוח. אולי להסתפק במה שיש. להציב תקרה. אה, ועל הדרך לחיות מתחתה. והאמירה הפיצית הזאת, מסתבר, השתחלה אליי למערכת, תקעה שם יתד, נדבקה כמו מסטיק לכליות, לריאות, ללב - ולכו תדעו איפה עצרה אותי, מה מנעה ממני, אלוהים ישמור, מה חוללה.
ומולי יושב איש עם קול עדין, יוחאי ישראלי קוראים לו, ותפקידו, ככה נדמה לי, לשאוב ממני אמירות או אמונות או אי אילו הבטחות שעשיתי עם עצמי, במהלך חיי. לא כולן מועילות. כלומר, בכלל לא. והגיעה העת להיפרד מהן. ולהמשיך מפה אל אופק של שדות תותים ומנדרינות (שאף אחד לא יעז לתקן שמנדרינה גדל על עץ) - כאילו שום דבר לא נאמר קודם. וכלום לא קרה.
מישהי שאני מאוד מעריך, אפילו מחבב פלוס, תנתח אחר כך שהמשפט ההוא עם הפופיק, הוא עניין פולני לגמרי, שנאמר כסוג של מגננה. נגיד אימא שמכינה את בנה למורכבות החיים, ורוצה לחסוך ממנו אכזבה. אבל באותו רגע, כשאני מול האיש עם הקול העדין, ברור לי לגמרי שאין בו – במשפט הזה - שום צורך. ולכן אני מתמסר לתהליך, שבכמה משפטי מפתח נועד לעקור ממני, ממערכת ההפעלה הפנימית, הבפנוכו של הנפש, את אחיזת המלקחיים של אותה אמירה.
אז הוא מבקש ממני שאעצום עיניים. ואני עוצם. והוא מבקש שאחזור אחריו. ואני חוזר. זה קצת כמו נוסח משפטי, הוא מתנצל. ובאמת, המשפטים שאקרא עכשיו הם די טכניים. ובסוף הנוסח פחות משנה, אלא מה שהוא: התחייבות חדשה שלך כלפי עצמך. וזה, במילים פשוטות, אומר שמורידים מסדר היום של חיי פחות מגבלה.
קוראים לזה "השער", או THE GATE. זו שיטה שיוחאי פיתח בעצמו. אחרי יותר מ-20 שנות התבוננות, התפתחות רוחנית, חקר הנפש, עבודה עם מאסטרים למיניהם, למידה. יש לו סדנאות, הוא מטפל באנשים, מכשיר מדריכים לשיטה - כי הבין שנקלע בעניין הזה לשליחות: להוריד משקלים מיותרים מהלב, באמצעות מה שגילה. ובאמת, המטרה היא לשנות דפוסי תגובה מותנים ומיותרים דרך שחרור משקעים רגשיים והסרת חסמים שראבק, לא רצינו, גם לא הזמנו, אבל המנוולים השתרשו להם שמה, מתישהו, בתת מודע. זה קצת מזכיר NLP, שדרך הדלת האחורית של המוח, באה לתכנת אותנו לדרך חיים שונה. אבל השיטה שונה.
אני מגיע אליו בדרך מקרה. כלומר, ברור שאין מקרה. לא בעולם שלנו. כבר תקופה שאני חוקר את המתחולל בתוכי. את שמגביל אותי. מונע ממני להיות אני, לחיות בפול פאוור רגשות, לאהוב או לא לאהוב על מלא, להיות בהגשמה. רק שלזהות את מה שמפריע זה עניין אחד. ועניין אחר הוא להיפטר ממגבלה.
אז יוחאי יושב עכשיו איתי, אחרי שבירר קודם בעדינות לאלו תוצאות אני חותר להגיע, מה פחות מסתדר אצלי, ועובר על כל מיני עניינים נוספים שנטמעו אצלי בנפש, נניח כמו רוגלה במערכת ההפעלה. חוסר הערכה אישית? צ'ק. אמירות שיפוטיות מהילדות? צ'ק. ניתוק קטן עם הרגש? צ'ק. וכל אחד כזה, אחרי שמאתרים ומבודדים, נטפל בו כמו בהסכם חתום על ידי נוטריון. רק ששני הצדדים לחוזה הם אותו אחד: אתה ועצמך."