"ניקח למשל את פייסבוק. פייסבוק זו דוגמה טובה. את האנשים שרשומים בו, אם שמים בצד את הפיקטיביים והזוממים, אפשר לחלק לשניים. אלה שפעילים, ואלה שצופים. אתה יכול לכתוב, להגיב מהלב, להתכתש, לשתף, לתת הצצה אל חייך האישיים. ואתה יכול לעקוב, להביט מהצד, להיות ניצב נסתר בחייהם של אחרים. עכשיו תבחר. לכל אחת מהאפשרויות יש רווחים ויש מחירים.
אם בחרת להיות צופה, הלכת על בטוח. אתה חי קצת פחות, אבל שומר על עצמך. סביר שלא תיפגע מגולשים אחרים. ואם אתה פעיל? טוב פה יש יותר עניין, ולצד זאת לא חסרים סיכונים. יכולים ללעוג לך, לבקר אותך, לשפוט אותך, לרדת לך לחיים. אף אחד לא מבטיח שתקבל רק חיבוקים.
אני נזכר בזה כשאני שוכב על הגב במיטת הקליניקה של יוחאי ישראלי, והוא מבקש לבטל נדרים, שבועות, התחייבויות שעשיתי עם עצמי ושאוסרים או מונעים ממני להיחשף. אני מבין שיש פה, במהלך הזה, ויתור על שריון שלבשתי בזמנים אחרים. נגיד תחילת בית הספר, כיתה א', ב' או ד', כשחשפתי משהו על עצמי, לא זוכר אפילו מה, ומצאתי את עצמי קבור תחת ערימות לעג. מבטיח שלא אתן שיפגעו בי יותר ככה. ושבפעם הבאה אגן על עצמי. לא אחשוף את מה שבאמת בפנים.
סיפור החשיפה הוא רק פרק בעניין גדול יותר: היכולת להתמודד עם ביקורות. חיצים שנשלחים מכיוונם של אחרים. הראה לי, יוחאי מנחה אותי לומר לעצמי, כיצד זה ירגיש ואיך זה יראה משאר הבחינות וההיבטים אם יטילו בי ספק ויבקרו אותי. ותוך כדי, ובזמן שאני נזכר בהוא שאמר ככה, וההיא שעקצה שמה, הנשימות הופכות עמוקות. והתחושות מתיישרות מבפנים.
וכשאני שוכב ככה רגוע, בית החזה עולה-יורד, אני נזכר במשהו שאדם חכם אמר לי פעם. עצמיות, הוא קרא לזה, היכולת לעמוד ככה, בפני עצמך, להאמין במה שיש בתוכך, ולא להתנדנד ברוח. לא להתקדר מההוא שעשה פרצוף, ולא לעוף על עצמך יותר מדי מההיא שזרקה מילה טובה. לא הם יקבעו לך, הבהיר, אלא אתה. ברגע שתשתחרר מזה, הוסיף, עול ירד. כי תרשה לעצמך להתנהל בלי פחדים. לא תהיה מאלה שנצמדים לקיר, אל קצה המסדרון. תחיה יותר את החיים. מי יודע, אולי גם תעלה בפייסבוק פוסטים חושפניים."
מאת לי ברלין (שם בדוי לשמירה על הפרטיות), מפגש מספר 8