עצוב לי, אמר הנמר שבגן החיות. "על מה", פלטתי בלי לחשוב. ומהשוק, שוכח לגמרי מכך שנמר מדבר יש רק בסרטים של דיסני..
"על כך שאתם – בני האדם נמצאים בכלובים". סליחה? שאלתי "על מה לעזאזל אתה מדבר?
"אני חושב שבני האדם.." המשיך הנמר "אתם חיה מאד משונה שלוקחת את הכלוב שלה אתה לכל מקום בו היא נמצאת. כלוב שקוף כזה, שאי אפשר לגעת בו ושרק חיית בר כמוני יכולה לראות"... "כשאני חושב על זה", הוסיף הנמר, "אולי העובדה שהכלוב הזה צר ולא מאפשר לכם ממש להתנועע בתוכו, יכולה להסביר למה אתם כל-כך לא גמישים בראש. אפילו בהשוואה אלי.. ואני כבר תקוע בכלוב המסריח הזה יותר מ -8 שנים.."
חייכתי לעצמי בהתנשאות, מאשר לעצמי את האמרה ששמעתי - שאיש לא יכול לראות בבהירות את עצמו. כלל חשוב שמסתבר שחל אפילו על נמרים. ואפילו על כאלה שיודעים לדבר". נראה שהנמר קלט את החיוך שלי כי נראה שחייך בחזרה. מדבר גבוהה גבוהה, עברה בי מחשבה, אבל עושה רושם שלא מתוחכם מספיק כדי לקלוט את ההתנשאות שבחיוכי.
שנינו שתקנו שתיקה ארוכה. הנמר התהלך הלוך וחזור בכלוב המרובע שלו, כשקצה זנבו הארוך מתנועע ימינה ושמאלה בחוסר מנוחה.
כשקלטתי את הזנב, עברה בי צמרמורת של פחד בחזה ובגב ונדרכתי באחת. נזכרתי שראיתי בסרט טבע שזה סימן לא טוב.. סימן לעצבנות. וגם מופיע שניה לפני שהנמר מזנק על הטרף.. ובמהירות, החלטתי לשנות את הגישה שלי (לפחות כלפי חוץ) ולהקשיב ממקום אחר..
"תוכל להסביר לי נמר יקר למה אתה מתכוון? אחרי הכול, אם תתבונן, תראה שאני כאן בחוץ, מתבוננן בך מתהלך כלוא בתוך הסורגים. לך יש רק שלשה על שלשה מטרים של חופש שמנהל גן החיות הקציב לך..ולי? העולם כולו פתוח בפני ופרוש לרגלי".
"זה נכון ידידי הטוב, בן האדם, השיב הנמר. הגוף שלי באמת נמצא בכלוב. אבל אתה, לעומת זאת, ברוחך אתה כלוא. כלומר, גופך רשאי לנוע לאן שתרצה ולעשות כל מה שתרצה, אבל הזיק בעינים שלך, או מה שאנחנו הנמרים מכנים – 'רשף עיני הלביאה' - כבה כבר מזמן".
שלא מרצוני נגעו בי מילותיו של הנמר, אבל מודה שלא ממש ירדתי לסוף דעתו.. העיקר שהזנב נרגע, חשבתי... הנמר קלט זאת והמשיך לספר. "אתה מכיר את זה שאתה ממש רוצה לעשות משהו אבל לא עושה אותו? אולי לדבר עם מישהו או מישהי זרים שמסקרנים אותך, אולי ללכת למסעדה או לריקודים לבדך או להגשים איזה חלום קטן בחיים?. לא חייב להיות משהו גדול כמו מה שאתם מכנים "יעוד". פשוט משהו שמתחשק לך לעשות ושאתה נמנע ממנו. דרך אגב, אם מדברים על יעוד.. לנו הנמרים יש יעוד אחד לכולם. ולא כזה שמתפרנסים ממנו כמו אצלכם. רוצה לדעת מהו? "מה?" שאלתי, לא בטוח אם מענין אותי לשמוע את התשובה. להיות נמרים. זה הכול. ולהיות נמרים אומר לשכוח מהשטויות האלה של יעוד ופשוט לבטא את הטבע שלנו כפי שהוא.. שתקתי..
"אז קורה לך שאתה רוצה לעשות משהו ולא עושה?"
"בטח קורה", עניתי. "מי לא מכיר?".. "ובכן, מי עוצר בעדך? שאל הנמר והביט בי באישונים המוארכים האלה שלו ישר אל תוכי. רציתי להשיב לו את כל התשובות החכמות שלי על אילוצי החיים, על הצורך להיות שקול ואחראי וכולי.. וגם על זה שקל לו לדבר.. כי אותו הרי מאכילים באופן קבוע כל יום בבשר ואילו אנחנו צריכים לפרפר בכל מיני עבודות משמימות כדי לקנות אוכל בסופר. כי לו הטבע דאג לפרווה מפוארת, ואילו אנחנו צריכים לעבוד כדי לקנות בגדים ולקנות בגדים יפים כי צריך להתלבש יפה לעבודה. רציתי להגיד לו את כל זה, אבל הרגשתי כאילו קיבלתי בוקס בבטן ושום קול הצליח לצאת לי מהפה.
והנמר, תוך שהוא משחק אותה נחש קוברה ומרתק אותי במבטו, המשיך והסביר. "האמת שבבסיס אנחנו הנמרים ואתם בני האדם דומים מאד זה לזה. "גם אתה וגם אני נולדנו חופשיים. חופשיים ושמחים ממש כמו גורי נמרים. אבל מרגע שבני האדם מתחילים לחשוב, ובעיקר, בגלל שאתם נוטים להאמין לסיפורים שאתם ממציאים בראשכם, נוצרים אצלכם דעות מוצקות, חלוקות והעדפות, כמיהות וסלידות ופחדים.
אני זוכר איך הייתי מביט מהיער ועכשיו מהכלוב ורואה איך אפילו ילדים קטנים מאד מסתובבים בעולם כשהם נושאים מברשת ופחים של צבע. גווני ירוק לדברים שנחווים כנעימים וגווני אדום למשעממים, המפחידים, המביכים, או כל דבר או חוויה שנחווה על ידם כלא נעים.. הם יעשו לא מעט כדי להתקרב ולחוות לכל מה שצבוע בירוק ויעשו כמעט הכול כדי שלא להתקרב לכל מה שצבוע באדום ולא לחוות אותו ." עם ההתבגרות העולם אובד להם והם עוברים להתגורר בעולם שיצרו.
במקום לגור בעולם, אתם עוברים להתגורר בתמונה שלו שיצרתם בראשכם. תמונה מוגבלת ומפולגת של העולם אליו נולדתם, צבועה בגוונים של אדום וירוק. וכמו שתמונה של פרח לא כוללת את ניחוח הפרח, כך הקיום בתמונה שיצרתם לא מזין באנרגית חיים אלא אף גוזל אותה מכם. ולגבי החופש אתה שואל? אני חי בעולם הממשי. אתה חי בעולם מוגבל שיצרת. והעולם הזה שיצרת מלא במחסומים ובפחדים, כפי שכתב ההודי עם השם הארוך הזה שהיה תלמיד של הבודהה.
"אבל אני לא רוצה להעציב אותך" אמר הנמר. "מספיק שאני עצוב ...יש דרך לצאת מבית הכלא הזה. היא לא תמיד נעימה או קלה, אבל אם תתמיד בה, תשתחרר. ביקשתי לדעת את הדרך. הנמר קרא לי לקרב אליו וכשהייתי קרוב מספיק, שלח החוצה במהירות את כפו שלופת הציפורניים ושרט עמוקות את פני . מהשריטות האדומות זרם דמי אל הבטון. הכאב היה עצום. כך גם הבגידה באמון.
משהו בכאב הזה גרם לי לחוש חי כל כך ולמחשבותי להעלם לרגע. נשארתי כך לעמוד לכמה רגעים על הבטון שדמי צבע באדום והלכתי משם לדוכן שמכר גלידה אמריקאית מצוינת. נראה, חשבתי בעודי מלקלק מהגלידה, אולי בשבוע הבא אבוא שוב לבקר.
* קרדיט לתמונה המדהימה - Skeeze