יום אחד הגיעה אלי לפגישה בקליניקה אשה יקרה, כשהיא מיואשת, עצובה, פוחדת ונמצאת בסטרס מטורף. מכירים את זה? לכולנו יש, לכל הפחות, רגעים כאלה. היא סיפרה שזה נמשך כבר זמן מה ונראה היה שזה לא הולך להשתנות... למעשה.. כל הסבל שלה היה תוצאה של הילכדות בתעתועי המחשבה והסרטים - מעגלי התחושות רגשות מחשבות שהיא מייצרת. אלה לא איפשרו לה לראות דבר מעבר למחשבות ולרגשות שלה.
הזכרתי לה כיצד להבחין בין סיפורים שנדמים לאמת לבין עובדות ומציאות. כיצד לשאול שאלות שיודעות לחלץ אותנו מהתעתועים של התודעה ומהאומללות שתעתועים מסוג זה יודעים לייצר. עקבתי על התנועה הפנימית שהתחוללה בנפשה - איך מבכי וניתוק מעצמה ומעוצמתה היא הפכה מחוברת יותר וצחוק הפציע.
היא יצאה מהפגישה בהרגשה אחרת לגמרי והכי חשוב - עם בהירות לגבי האחריות (לא אשמה) שלה למצבה ועם כלים פשוטים שיאפשרו לה לצאת בכוחות עצמה בפעם הבאה שהחיים יזמנו לה דרמה. אחרי הכל, גם דרמה יכולה לצפון בחובה הזדמנות לגדילה.. ובעצם, כל דבר, אם חושבים על זה. אפילו שתית מים, אכילת גלידה או נשימה.
לפני שנפרדנו, אחד הדברים שהצעתי לה זה לפתוח כל בוקר בהתחייבות. להתחייב לכך שרק להיום (כמיטב יכולתי) אני מתחייבת שלא להאמין בצורה עיוורת למחשבות שלי" אני מאמין שאם נעשה את זה בהתמדה כל בוקר, זה ימקד ויאמן אותנו לא לבלוע (להאמין בצורה עיוורת) את הסיפורים שהמחשבות שלנו מספרות על עצמנו ועל העולם סביבנו.
אם אתם מתחברים ובא לכם לנסות כמה ימים גם - מוזמנים לשתף במה שזה נתן לכם. * תודה לפסיכולוגיה הבודהיסטית שמלמדת להבחין בין החבל לנחש ולחוכמה של הטולטקים.