לי ברלין, מפגש מספר 5:
"הינה, יוחאי ישראלי עלה פה על משהו. "אנחנו נבטל עכשיו את כל מה שמחייב אותך להילחם כדי להשיג את מבוקשך", הוא מודיע. ואז מסביר: "זה אחד הדברים שמאוד מנהלים אותך. לדעתי זה משפט שהיית שומע בתור ילד, ערך שקיבלת מהבית".
רגע, רגע, רגע. אני מתיישר במיטה. מרים ראש אל המסך שבו מופיעים פניו החצי מחייכים חצי רציניים. היום, בשל אילוצי התקופה, נפגשנו דרך הזום.
זו כנראה הפעם הראשונה שבה אני לא ממהר ליישר קו. אולי אפילו מראה סימני התנגדות. להילחם על דברים? נכון, זה אחד הדברים שהוטמעו בי, כנראה מהבית, ושמנהלים אותי. ולא רק שזה חלק ממני, ממי שאני, רבים מההישגים שלי עד היום הם כי נלחמתי על דברים. כי לא ויתרתי. דברים שנראו בלתי מושגים. אז לבטל? למה?
"אני מאמין שאפשר להשיג דברים לא במלחמה, בדרכים אחרות", יוחאי משיב, "בשיתוף פעולה, בהצטיינות, בלדעת לדבר, ליצור סוג של כריזמה סביבך. אתה עדיין תוכל להילחם. תרצה להילחם, תילחם. אבל אתה לא חייב להשיג דברים במלחמה. אתה מבין את ההבדל? ואז דברים גם באים יותר בקלות. אם אני חייב להשיג דברים במלחמה, התודעה שלי מייצרת גם מצבים של מאבק שהם מיותרים. מתחבר לזה?".
פירשתי להילחם כלא לוותר, אני אומר. "גם לא לוותר הוא לאו דווקא דבר טוב", יוחאי משיב, "הוא נותן הרבה כוח אבל אם אני חייב לא לוותר, זה אומר שאני יכול להיאחז. להיאחז למשל בדברים שאפשר לוותר ולחזור אליהם עוד שנתיים. או להיאחז בדברים שאפשר לוותר עליהם ולהתעסק במשהו אחר. יש תמיד עוד דרך להשיג את מה שאתה רוצה. אבל אם אתה נאחז, אתה לא רואה. היכולת לא לוותר, זו יכולת. זה כמו שמקודם ביטלנו את זה שתהיה חייב להיות בשליטה. האם זה אומר שלא תוכל להיות בשליטה? ברור שכן. אבל אתה לא תהיה חייב. את הכורח אנחנו מבטלים. וגם כאן".
אז אני אומר שאני מבין. ומתכוון לזה. ועכשיו כשזה בלב שלם, ברור לי שיעבוד. יוחאי מבקש שאחזור אחריו: "בדעה צלולה ובכוונה מלאה אני מבקש לבטל כעת את כל ההחלטות, הנדרים והשבועות שעשיתי אי פעם, וההסכמים שעשיתי, שמחייבים אותי להילחם כדי להשיג את מבוקשי. כך אמרתי וכך יהיה".
היום אנחנו עושים צעד. עד עכשיו התעסקנו בהתנגדויות לכך שאוהב ואקבל את עצמי ללא תנאי. עכשיו הגיע הזמן להטמיע. "אני מבקש", אני אומר לעצמי בדיבור פנימי, "לאהוב את עצמי לגמרי, בלי שום תנאים, ולקבל את עצמי לגמרי, בלי שום תנאים, כפי שאני".
זרמים שוטפים את בית החזה. והוא, במהירות, יורד ועולה. כמו רוצה לירוק מתוכו אמירות ותרחישים ישנים כדי לאפשר מקום לאלה החדשים. תשחרר שליטה מהגוף, יוחאי מבקש. אחר כך, כשאפקח עיניים, ואשכב חצי מרחף, אשאל לגבי אותם זרמים שקשה לי אפילו להגדיר. "אל תגדיר", יוחאי ישיב, "זאת אנרגיה שזורמת בגוף. הרבה אנרגיה זורמת ברגע שנכנסים להטמעה. ההפרדה בין גוף לנפש היא בעיני מלאכותית. זו אותה היחידה".
אחרי היום, אני שואל למה בעצם אני צריך לצפות. "מערכת יחסים יותר אוהבת עם עצמך", יוחאי מפרט: "יותר שקט נפשי, יותר רכות לעצמך, פחות ביקורתיות. ברגע שיש פחות ביקורות, שהן מקטינות ומצמצמות, מאבדים פחות אנרגיה. ויש יותר כוחות"."