• יוחאי ישראלי

קבלה עצמית - לי ברלין משתף מהטיפול אצל יוחאי ישראלי




לי ברלין (שם בדוי), מפגש מס' 2


שיחה שמתנהלת בתוכי: "אמא את שומעת?" "שומעת" "זה בקשר לאהבה עצמית". "דיברנו על זה. זה מגיע לך. אתה צריך לאהוב את עצמך" "נכון אמרת, אמא. הרבה אמרת. וגם הראית לי אהבה. ובכל זאת". "בכל זאת מה?"


"בכל זאת איזה דוגמה נתת?"


השיחה שבראשי מעמיקה. ויש בה תמונות בשחור לבן. קטעי וידאו מארכיון חיי הפרטי. דוגמאות שקשה לקרוא להן חיות. ובכל זאת, ולמרות ששקעו עם הזמן, אולי הודחקו, מסתבר הן שם. מוחשיות. מבעבעות. וכל זה קורה בזמן שאני שוכב על מיטת הטיפולים של יוחאי ישראל. העיניים עצומות, הידיים לצדדים. הראש קשוב לגוף, למה שבתוכו, אבל הראש, המחשבה, נודדים מדי פעם בזמן אל מקומות ומראות אחרים.


אז היום אנחנו עובדים על אהבה עצמית. כלומר, גם על זה.


"הראה לי איך היית מרגש ואיך זה היה מכל שאר הבחינות וההיבטים אם הייתי אוהב את עצמי לגמרי, בלי שום תנאים, ומקבל את עצמי לגמרי, בלי שום תנאים, כפי שאני", הוא מבקש שאחזור אחריו. כלומר שאפנה את השאלה אל עצמי. ורגע אחרי שאני שואל, בלב, אני שוכב שם לבד. קשוב למה שעולה ומתעורר מתוכי.


עכשיו צריך לזהות.


הנה, פה מתעוררת מועקה קטנה מימין. ועוד אחת, אי שם ליד הלב, ועוד צריבה לא נעימה. כל מיני תחושות שנובעות ממישהו, ממשהו - לשיטת "השער" לא ממש אכפת ממה - העיקר לטפל בהן. לגרום לי לאהוב ולקבל את עצמי בלי התנגדויות פנימיות. כלומר, בלי שיעלו אותן תחושות של... איך נקרא להן? חוסר מנוחה.


אז אחרי שההתנגדות הפנימית, אותה תחושת מועקה קטנה צפה אל פני התודעה, מתמקדים בה לכמה רגעים. ואז בתחושה שאחריה. ובזו שאחריה. עד שלאט לאט, בחסות חשיפתן לאור השמש, או התודעה, הן הולכות ומתפוגגות. האם לא אתקל בהן שוב בחיי? לא יודע, אבל כרגע בתוכי מתגבש שילוב בלתי אפשרי של שקט פנימי עמוק וסערה.


בין לבין יוחאי מנווט אותי להיפטר מכל מיני הבטחות, נדרים, שבועות. שוב, הוא מבקש שאחזור אחרי מה שיגיד, הפעם בקול רם. המטרה היא להיפטר מכל מיני התחייבויות שקבעתי מול עצמי אי שם בזמן, ברגע של לחץ, של אירוע צורב, ועם הזמן נותרו מהם רק הגבלות.


קל להטיל ספק. האם זה יעבוד, הסיפור הזה של הסרת מגבלות? רק שאצלי מתגבשים סימני קריאה, פחות שאלות. הגוף זוכר היטב את אותה תחושה שבאה אחרי הפגישה הקודמת. כשיצאתי מיוחאי, לא מיד אחר כך, אלא אחרי כמה שעות, הרגשתי כאילו נפער לי חלל במרכז הבטן. כאילו רוקנו מתוכי איברים. כבד, תוספתן, כליות. ובשלב מסוים, כשהרגשתי חשוף מדי, מרוקן מדי, אפילו נשכבתי על הבטן, כאילו כדי לכסות. ובכל זאת יש בתחושה הזו משהו מיוחד, אולי ממכר, כאילו הותרו בתוכי תסבוכות,


"אתה יודע", אני אומר ליוחאי, כשאנחנו ביציאה בחדר הטיפולים, "אף פעם לא עברתי תהליך כזה. כלומר, אף פעם לא הקדשתי ככה לעצמי". "זה מגיע לך", הוא אומר בקול השקט שלו. כאילו מבין. ואז חוזר: "זה מגיע לך".