• יוחאי ישראלי

על פרפקציוניזם וחוסר אהבה - לי ברלין משתף מהטיפול עם יוחאי ישראלי




לא להיות מדויק (ופרפקציוניסט) - מאת לי ברלין (שם בדוי בשל הפרטיות), מפגש מס' 7

"אתמול היה אצלי אינסטלטור. את העבודה הוא סיים בשלוש דקות בדיוק. החלפה של ברז תקוע או משהו כזה. ואז את 50 הדקות שאחר כך העברנו בשיחת מרפסת על קפה שחור מבית ג'אן. הוא סיפר איך התגלגל למקצוע. הוא היה נער בעייתי שנפלט מבית הספר, ואינסטלטור מבוגר אימץ אותו, לימד אותו את כל מה שצריך. עברו לפחות 40 שנים מאז, אולי אפילו יותר, והוא כבר מריח פרישה. יש לו מעגל לקוחות אינסופי. אני בורר אותם, הוא אומר לי. ויש לו עוד משימה: להעביר את המקצוע הלאה. דור ההמשך זה הבן שלו. וכשהוא מזכיר את הבן, חיוך מתפשט לו על הפנים. חיוך של סיפוק או אולי הנאה.


רק שהינה, תוך כדי שאנחנו מדברים, יש טלפון. כן, משיב האינסטלטור. ואני מבין. ואיפה זה עומד? וניסית ככה? או אולי ככה? ואז, אחרי סדרה של שאלות, הוא כמעט מתחנן בפני השותף שלו לשיחה. תצא משם, הוא מבקש. באמת, אין לך מה לעשות שם יותר. פשוט תצא. נקודה.

מה זה היה? אני שואל. הבן שלי, הוא משיב. הוא פשוט חייב להצליח. זה משהו בתוכו. ואולי הוא חייב להצדיק את הציפיות מולי. רק שלפעמים קורה שאין ברירה. מוכרחים להרים ידיים. גם בעסקי הצינורות והביוב אין מענה לכל תקלה.


אני נזכר בזה בזמן שאני שוכב על מיטת הטיפולים. העיניים עצומות, חדרי המוח פתוחים, והמחשבות נודדות. יוחאי מבקש שאפנה אל עצמי והורה לבטל את מה שמכריח אותי להיות מדויק. איך ידע? אחרי כך יגיד שפשוט ידע. אבל עכשיו אני מתרכז בלהבין למה. דיוק הוא עניין חשוב. במיוחד לי, פרפקציוניסט שמקפיד על כל נשימה.


אל עניין הפרפקציוניזם עוד נגיע, אבל עכשיו, בסוגיית הדיוק, יוחאי מבהיר שאני לא מוותר על אותה תכונה. אלא רק על ההכרח בלקיים אותה. כשמאלצים את עצמנו להיות מדויקים, ובזה מתמקדים, לא רק שזה שואב, זה בא על חשבון אותנטיות. זרימה. אנרגיה יקרה.


בפעם הקודמת שנפגשנו העבודה הייתה על ההתנגדויות שמונעות ממני להיות כותב מפורסם שהטקסטים שלו יגיעו למרחקים. עכשיו, ואחרי שמטפלים בהכרח ההוא של הדיוק, מגיע שלב ההטמעה. "אני מבקש להיות כותב מפורסם", אני אומר לעצמי. ו-20 דקות מאוחר יותר, אחרי שארגיש שבתוכי רוחות מערביות מנשבות, יוחאי יאמר: השמים פתוחים. המערכת שבתוכך תומכת. זה לא אומר שאתה לא צריך לעשות את מה שנדרש מצידך.


עוד קודם שמסיימים אני מנסה לברר מה רע בפרפקציוניזם. יוחאי עוצר לרגע. ומסביר שלהיות פרפקציוניסט זו דרך אחרת להגיד שאני לא ראוי לאהבה. כלומר, אני לא באמת מספיק כמו שאני, כדי שאוהב את עצמי וכדי שיאהבו אותי. אני צריך לספק תמיד תמורה. פרפקציוניזם, הוא מסכם, נראה כמו משהו שעוזר, אבל מפריע. הרי אתה מרוכז כל העת בלהצדיק את עצמך. מול אחרים, או סתם, כלומר לא סתם, מול עצמך."