• יוחאי ישראלי

עגבניות מרובעות, חופש ועוצמה

זהירות -פוסט חתרני במיוחד! אני נזכר בכך שצפיתי בפלא הזה לפני כמה שנים: עגבניות מרובעות! זה זכה לסיקור בכל מהדורות החדשות. "זה מדהים!" – נאמר בכתבה – "עכשיו סוף סוף העגבניות יתאימו בדיוק לארגז המלבני". בדרך זו, נוכל לדחוס עוד עגבניות לאותו ארגז מרובע. אותו מרובע, שהיה שם עוד בטרם נולדו ובאו העגבניות לעולם. כך נבטל את החלל המבוזבז שהיה בין העגבניות לבין עצמן וביניהן לבין הארגז. ובינינו, מה יכול להיות יותר אסתטי ופואטי מיעילות נקיה שכזו?

אני נזכר בזה עכשיו, כשאני מהרהר ברצון של אנשים רבים כל-כך שאני פוגש, להיות חופשיים ובעלי עוצמה. המורה הרוחני ג'ורדייף אמר, שאין לטבע שום אינטרס שבני האדם יהיו חופשיים. את ההסבר שלו לא אכתוב כאן, כי הוא מדכא מדי. לי אישית, אין מושג מה הטבע/ אלוהים/ בריאה רוצה, אבל אני חייב להודות, שכמי ששנים מלווה אנשים בתהליכי התפתחות והעצמה, אני לא מפסיק להתפעל מהמנגנונים הערמומיים שמפעילים אותנו וגורמים לנו, בלי שנשים לב לכך, לוותר על החופש והעוצמה שלנו.

זה מתחיל בכך שאנחנו מאמינים למה שאנחנו קולטים מהסביבה. ממשיך בכך שאנו, מבלי לעמוד על המשמר, נותנים להורינו ולמורינו להגדיר אותנו. את תכונות האופי שלנו, את הערך שניתן לעצמי שלנו ולגופנו (אני טוב/ה או רע/ה/ יפה או מכוער/ת וכיו"ב) וממשיך בכך שאנחנו מזדהים ומפנימים את השתקפויות שלנו בעיני החברים ובהמשך, בני הזוג והילדים. וכמובן, הכלא מבוצר ומתוחזק בכל רגע ורגע על ידי כך שאנחנו מאמינים למחשבות שלנו על עצמנו ועל שאר הדברים שנקלטים בחושינו באופן אוטומטי, בלי שום חקירה או ספק. (על כלא החשיבות העצמית, שניזונה גם מההזדהות שלנו עם הקריירה שלנו ועם שאר הדברים ששלנו או שלא שלנו אשאיר לפוסט אחר).

הנה כמה דוגמאות לדרכים בהן אנו מוותרים על חופש ועוצמה: - אנחנו בוחרים במקצועות, שיתאימו אותנו לארגז העגבניות של החברה והולכים בנתיבים מוגדרים, שרבים ומכובדים צעדו בהם לפנינו, פן נצטרך לפלס לעצמנו נתיב בלא נודע. - אנחנו בוחרים בני זוג 'ראויים ומתאימים' ומצפים מהם שיאמינו במה שאנחנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו. - אנחנו הולכים למורים, מטפלים ומתקשרים ומבקשים מהם, שיגידו לנו מי אנחנו, איך נהיינו כאלה ומה נכון לנו לעשות בחיינו. ואז, אנחנו מתאכזבים כשהערניים שבהם לא מוכנים לקחת מאתנו את הכוח שלנו – לא מוכנים לספק את התשובות המיוחלות. ואז, כמובן, חלקנו מחפשים אחרים שימלאו את התפקיד. - אנחנו מזמנים לחיינו אנשים (בוסים, בני זוג, ילדים וכולי) ומטילים עליהם (לא במודע כמובן) את התפקיד של לבקר אותנו, להקטין אותנו או לדעת טוב יותר מאתנו מה נכון לנו לעשות. יאללה, חפרתי. בואו נדבר תאכלס על איך מתחילים לזהות את הכלא ומפסיקים לבצר אותו. שני משחקים חמודים, מאתגרים ומאד מתגמלים (על אחריותכם) משחק לשבוע ראשון: כשאתם מדברים – תקשיבו לעצמכם. בלי לשנות דבר. כשאתם מגלים ששכחתם – פשוט חיזרו להקשיב. משחק לשבוע השני: כשמישהו אומר את דעתו עליכם או על כל אחר נושא שבעולם – התמקדו בנשימה שלכם. אתם גם יכולים לשאול את עצמכם בלב (פעם אחת, כדי שתוכלו להמשיך ולהקשיב לו) – "האם אני חייב להאמין במה שהוא מאמין?". אתם לא נדרשים לתת תשובה לכך - רק להיות עקביים עם השאלה. שבוע שלישי - כמו הראשון שבוע רביעי - כמו השני ובהמשך? אם אהבתם יכולים להמשיך כמה שבא לכם

* גילוי נאות: העגבניות בתמונה הן שחקניות ואין להן קשר לכתבה. האפרסמון הוא סתם מתחזה, שזיהה הזדמנות וקפץ על העגלה.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

מזה כמה ימים, שהשלג הצטבר וחסם את דלת הבקתה בה התגוררתי בהרים ומנע ממני לרדת אל הכפר הסמוך. המזון שנותר ברשותי היה מועט וחדגוני משהו ובחוץ היה שקט. למזלי נותרו לי מעט עצי הסקה, שעדין הצליחו לחמם את