• יוחאי ישראלי

רק לא לאכזב - לי ברלין משתף מהטיפול אצל יוחאי ישראלי




רק לא לאכזב - לי ברלין, מפגש מס' 4

"אכזבה. בואו נדבר לרגע על אכזבה. אכזבה של אחרים ממני. אכזבה שלי מעצמי. בעצם, עזבו לדבר. בואו נעשה. בדעה צלולה ובכוונה ברורה, אני מבקש לבטל התחייבויות שבועות או נדרים שגורמים לי לרצות לא לאכזב את עצמי או אחרים - יוחאי ישראל מבקש שאחזור אחריו. ואז: כך אמרתי וכך אעשה.


אתה מרגיש שזה, הרצון לא לאכזב, משמעותי אצלך, כלומר משהו שמפעיל אותך? הוא שואל. אני לא בטוח שבסוף המשפט שלו נדרש סימן שאלה. יש רגע שקט. ואחריו אני פולט "כן", כזה נחבא. התשובה שלי, זו שאינה במילים, הרבה יותר מפורטת. בטח יותר כנה. סירייסלי? אני עונה לו בראש, האם אני חושש לאכזב? זה קול שכל הזמן מנקר בתוכי. מנקר לי בראש, מנקר בנפש, מנקר בעשייה. אפילו עכשיו, כשאני שוכב על מיטת הטיפולים, מכוסה עד לחזה - העיניים אמנם סגורות אבל בעצם עצומות לרווחה.

כי אני חושש שהטיפול לא יצליח. כלומר, שלא אעשה את שמצופה ממני. שכמטופל אאכזב אותך.


ותכף יעלה מולי פלשבק מרגע בזמן, אני בראיון עבודה. "אני אדאג לא לאכזב אותך", אני אומר לבוס המיועד. ובאמת מתכוון לזה. "אתה צריך לא לאכזב את עצמך", שומע ממנו בחזרה. ובו בזמן, בתזמון כמעט שמיימי, יוחאי מדבר עד כמה בעייתי המשפט הזה שהשתרש. כי לאכזב או לא לאכזב את עצמי – סוג של פרמטר שהורגלנו לחיות לפיו - זה עניין לא פחות נורא.


עכשיו אני מבין. כל כך הרבה זמן אני מסתובב ככה בעולם. מייסר את עצמי. שלא הגעתי, שלא הספקתי, שנשארתי מאחור, שלא עמדתי בציפיות שלי מעצמי, של מה שיכולתי להיות. א-כ-ז-ב-ה. המילה הזאת, מילא שבאה מאחרים, אבל כשהיא מתוכי – אלוהים, זה פשוט נורא. "בוא נדבר על זה", יוחאי מבקש שנתעכב לרגע על המילה ההיא, "בסוף זה נובע מאיזשהי השוואה. השוואה למשהו שראינו אצל אחרים. ובתחום מאוד צר, ובטח לא מייצג. תחושה שאין לה באמת הצדקה, ועכשיו ליתר רבדי החיים היא משליכה".


מודעות זה דבר חשוב. כשנחשף מה שמאחורי הקלעים מפעיל או מגביל אותנו – אפילו לפני שטיפלנו - משתררת סוג של הקלה.


ובאמת, עכשיו, כשהתוודעתי לשיפוטיות שבתוכי, ומשהו עמוק משתחרר, אני אמור לשכב רגוע, להתמסר לנשימות, למה שעולה ממני, לתחושת הנשמה. ובכל זאת אי נוחות לא מובנת דוחקת בי. מונעת רגיעה. בזה אחר זה יוחאי מנחה אותי לסדרה של ביטולים. התחייבויות פנימיות ישנות שמונעות ממני לבטוח באחרים. לגונן על עצמי. להיות כל העת על המשמר. לא לאבד שליטה. וכשכל התנגדות נוספת מרפה ממני, אני מרגיש איך בית החזה מתרחב, ומתפנה עוד קצת מקום לנשימה.


רגע. עוד לא סיימנו להיום. יש עוד איזה עניין שכדאי לטפל בו. איכשהו זה קשור באמונה. או אם לדייק, אז למחשבות, לקולות ההיגיון שחגים מעליי כל העת, ולוחשים ספקות וסימני שאלה. צודקים אלה. למה שאתמסר לדבר שאינו בנראה או בנשמע? יוחאי מדבר עכשיו על רציונאליות. על העובדה שמילדות הורגלנו למדוד ולנתח התרחשויות בכוח ההיגיון. בכלים שבראש, שזמינים בקופסה. רק שהינה אבסורד. גדלתי, החכמתי, ואני על מיטת טיפולים, וסביבי עניינים מעט אמורפיים כמו תחושות פנימיות. אנרגיות. חסימות של תת המודע. דברים שאף שנמצאים ומבעבעים מתוכנו - גם באלף צילומי רנטגן לא ישתקפו לכדי הוכחה."