מפגש עם אינדיאנית זקנה בנהר

מי שלמד אתי כמה קורסים בשיטת השער ושאל מהי התפתחות רוחנית נכונה, לדעתי, שמע אולי, כתשובה, את משל שתי הכוסות שאני מאד מחבב. (אזהרת קריאה : גרסה ספרותית קצת ארוכה - גרסת הבמאי סטייל) הנה..

"מהי התפתחות רוחנית?" התנפלתי בשאלה על הזקנה האינדיאנית המקומטת, שעיניה נבטו ערניות ואפילו מעט קונדסיות, בעת ששפשפה במרץ, זה כנגד זה, את הבגדים שכבסה בנהר.

היא צחקקה לעצמה, בלי להרים את ראשה מהנהר.. "אינני יודעת מה זו רוחניות", ענתה. "אבל בגילי, אני כבר יודעת דבר מה על האדם ועל מה שהחיים מוזגים לתוכו. היגואר אורב לטרפו, נמלי האש מלקטות את מזונן בג'ונגל והאדם עוסק בחלימה. אפשר אפילו לומר, שהאדם הוא חלום בתוך חלום. הוא משול לכוס שקופה, שנמזגו לתוכה שני סיפורים. הסיפור על עצמו והסיפור על העולם. סיפורים אלה - או חלומות, כפי שהטולטקים נוהגים לכנות אותם, מתנגנים באדם ללא הרף. עד נשימתו האחרונה, או עד שבדרך נס, הם עוצרים.".

ביקשתי ממנה להסביר לי למה היא מתכוונת..

"כשאנו נולדים אנו משולים לכוס ריקה. כילדים רכים, יחפים אנו רצים ומשחקים בשמחה וכמעט ללא פחד, בוכים כשאבן פוצעת את רגלנו, נבהלים מרעש חזק או צעקה, רוצים משהו בכל ישותנו, כועסים כשלוקחים מאתנו צעצוע ורגע אחרי, שוכחים מזה ושוב חשים קרבה לזה שלקח וחוזרים לשחק עמו. כילדים רכים, אנחנו למעשה, די ריקים.

ולא, אל תתבלבל.. זה לא אומר שאנחנו באים טבולה ראסה. הרי מספיק להתבונן בעינים של תינוק כדי לחוש במטען הייחודי שהוא מביא עמו לכאן.. וכל הורה יגיד לך שיש הבדלים גדולים במה שאנו מכנים "אופי" מילד לילד ואפילו מתינוק לתינוק."

"רגע.." הקשיתי עליה.." אז אם לא באים לכאן ריקים, למה לדבר על כוס ריקה?". "שאלה טובה שאלת! הכוס ריקה משני הסיפורים. הסיפור על העצמי והסיפור על העולם" - היא קבעה. "כשבא תינוק לעולם, הוא משוחרר ממחשבות ומדעות כובלות על מיהו ומהו, או מי הוא צריך להיות. בשלב הזה, לא מעסיקות אותו תכונות האופי שלו או מה הצליח להשיג. הוא אף איננו עוסק באיך נכון שיתנהג או יחשוב וכולי. הוא פשוט מגיב וחושב ופועל, בכללי, מתוך זרימה עם מה שעולה בו ודורש ביטוי בכל רגע. התינוק או הילד הרך, טרם גיבשו בעזרתה 'הנדיבה' של הסביבה, את הסיפור של מיהו ומהו. ולכן, באין סיפור שצריך לקחת בחשבון, הוא חופשי לפעול כאוות נפשו. במצבו זה, ניתן לומר שהוא טרם נלקח בשבי של הסיפור הראשון - סיפור העצמי הנפרד - סיפור האני.

"ומהו הסיפור השני?" שאלתי.

"הסיפור השני הוא סיפור בריאת העולם היא אמרה. לא, לא זה שבכתבי הקודש, אלא זה שהאדם יוצר לעצמו בתודעה שלו מהרגע בו הוא פוגש את העולם לראשונה ועד לאותה עת שאורו מפסיק להקרין את העולם שברא. כתינוקות וכילדים רכים, אנחנו פוגשים וממששים כל דבר בפעם הראשונה מתוך מצב של פליאה. אני מאמינה שזה קורה בקלות רבה יותר בטרם למדנו את השמות השגורים לכל הדברים שבעולם בני האדם. אחר כך, זה משתנה ממש ואנחנו עוברים לגור בשכל שלנו.

למה זה משתנה? מי יודע.. אולי זה כך, כדי שנוכל לחסוך באנרגיה. אחרי הכול, מבחינה הישרדותית, לפגוש וללטף כל חתול ברחוב או להתעכב ולהכיר על כל עץ וצמח שאתה פוגש בדרך לא יעיל. זה גם כנראה לא יעיל אנרגטית לראות את האשה שאתך בכל יום כאילו טרם הכרתם ואינך יודע מיהי. עדיף כנראה פשוט לזהות שזה עץ תפוז או צמח מרפא ולהמשיך בדרך. יתכן שנו מותנים לראות כל פריט שבעולם מתוך הפריזמה של יכולתו לתרום להישרדות או להנאה שלנו.

וכך, בהדרגה, אנו מתרחקים מההוויה ועוברים לשכון בעולם המושגים והיחסים שבנינו במיינד שלנו. אנו נפרדים מההזנה האנרגטית שיש לקיום בהוויה להציע ומוגבלים עכשיו על ידי חוקיות העולם שבראנו בשכלנו. כך נוצר הסיפור השני – הסיפור של בריאת העולם. כך נוצר השבי השני – השבי של העולם הסובייקטיבי שבורא כל אדם.". והיא עשתה הפסקה וניגשה לתלות את שתי השמלות הנקיות על העץ. אני זוכר שהקשבתי לה וישר נזרקתי לכתה א' או ב' ואל ספר בראשית. נזכרתי שנאמר שם, שאלוהים ברא את העולם באמצעות המילה.

כשהיא חזרה לכרוע בנהר, היא התמתחה מעט, חזרה למלאכתה והמשיכה בסיפור:

"ועכשיו ידידי, אני רוצה להראות לך משהו". אמרה – והציבה מולי שתי כוסות. האחת - שמעולם לא שתו ממנה. את השניה טבלה בנהר והעלתה מים צלולים עם חול מהקרקעית וכמה עשבים שצפו בה. "הכוס הריקה משולה לתינוק. היא ריקה משני הסיפורים. היא מוכנה כעת להכיל כל נוזל שנמזוג בה. הכוס השניה עם מי הנהר העכורים משולה לאדם שחווה את החיים ואיבד את התמימות. אדם שהתמלא בשני הסיפורים. יש לו כאבים ולקחים ותכונות אופי ודיעות וידע על עצמו ועל העולם. הוא נתון כעת גם בשבי של הסיפור הראשון וגם בשבי של הסיפור השני.".

היא סיימה את המשפט ורוקנה בטקסיות את הכוס אל מי הנהר. לאחר מכן, נגבה ביסודיות את טיפות המים שנותרו על הכוס, עד ששתי הכוסות נראו ריקות לגמרי – זהות לגמרי. היא הציצה בעיני ושאלה אותי מה אני רואה. השבתי לה שאני רואה 2 כוסות ריקות שנראות אותו הדבר בדיוק.

"הן אכן נראות ריקות" היא אמרה, "אבל נסה להתבונן מחדש עם הלב.. הכוס הראשונה מכירה רק את החופש, היצירתיות והמשחק שקיימים בריקות. הכוס השניה התחילה ריקה, השתכשכה בנהר החיים והתמלאה ואז התרוקנה וחזרה שוב להיות ריקה. כעת היא זוכרת את מסעה הייחודי בעולם. היא זוכרת את סיפור האני ואת סיפור בריאת העולם. היא מכירה את טעמו של השבי. בנוסף, היא זכתה לעבור את תהליך ההתרוקנות משני הסיפורים - היא שבה אל התמימות. כעת, היא מעריכה ומתענגת על החופש. אבל מלבד החופש שבתמימות היא זכתה לתבונה שנתן לה מסע ההתמלאות וההתרוקנות. כעת, היא יכולה להעביר את זה הלאה.

בעודני מנסה לעכל את שסיפרה, הזקנה חייכה אלי, תלתה את הבגדים הנקיים על חבלים שנמתחו בין שני עצים והחלה לצעוד במעלה השביל.

* הקטע שכתבתי מגלם את הדרך שלי לעשות סינטזה פרי סטייל בין תפישות שונות של האמת בהן נתקלתי במסעי בשילוב עם מה שעלה בי ממסעי הפרטי. נכתב מתוך רצון להביע הוקרה עמוקה למורי ולתלמידי היקרים, לחכמת הטולטקים שמתבטאת בספריו של דון מיגואל רואיז ובספריו של קסטנדה, לידע של הקורנדרוס מממקסיקו ולחכמת הזן-בודהיזם, היוגה והאדווייטה ודנטה. לקראת גיל 51 ויומולדת 10 לשיטת השער, שמגלמת את מה שלמדתי עד כה – הומאג' לכל אלה שתרמו ותורמים מעצמם, מהידע שלהם ומהאנרגיה שלהם לאחיהם - חבריהם למסע.