חשיבה עצמאית

אז יש לי וידוי. נולדתי אי שם בנגב, ליד החווה של אריק. באזור יפה כל כך ובישוב מנותק כל-כך, עד שחברי האמיש היו נוהגים לבוא אליו לריטריטים, כשהיו זקוקים לשקט ושלווה:) . ואפילו היום, הרקטות של קרובנו לא מצליחות למצוא אותו (טפו טפו טפו, נוק און ווד). הייתה טלביזיה אחת במועדון לחבר ששידרה רק את ערוץ אחד, ועל כל מחברות הילדים שקיבלנו ביסודי היה כתוב "כולנו אומרים תודה, בבקשה, סליחה". הערכים וההתנהגות הנכונים היו ידועים לכולם. גם המסלול הנכון היה ידוע: עבודה (רצוי קשה והכי מומלץ להיכנס לחדר אוכל אחרי כולם ועם בוץ מהשדה), הדרכה בתנועת נוער בקיבוץ, שנת שרות, שרות צבאי, שנת חופש, אוניברסיטה.

לפני הצבא, עשיתי שנת שרות באחת מערי השרון. אלוהים יודע מה דחף אותי לעשות את זה, אבל הייתה חוויה מעצימה בסך הכול. גרנו בקומונה של ארבעה. שתי בנות ושני בנים והיה מואי כיף! לא, לא מה שאתם חושבים. הייתה גם אחריות ומלא משימות לעשות. היו תכנים שהתנועה בקשה להעביר לחניכי תנועת הנוער. ובין השאר, חינוך לערכים מסוימים, עידוד להגשמה בקיבוץ, אהבת המדינה וכולי ("לך תזכור מה היה ב"48)

אני זוכר, שהרהרתי ערב אחד, בכך שחינוך ושטיפת מח יכולים להיות דומים מאד, ותהיתי מה בעצם מבדיל ביניהם. המסקנה אליה הגעתי הייתה שלפני הכול – כוונת המשורר עושה את ההבדל. המחנך רוצה בגדילתו האותנטית של המודרך, גם אם זה אומר שהמודרך יבחר ויחשוב אחרת ממה שחינכו אותו. שוטף המוח מסווה את תורתו כאהבה בעוד מטרתו ברורה: לשרת את טובתו שלו עצמו. הוא רוצה לגרום למודרך לחשוב כרצונו ולעשות את רצונו. את השימוש הציני והמניפולטיבי ב"אהבה"" אפשר לראות היום בפרסומות שעושות לעיתים חברות מסחריות כשהן רוצות לגרום לנו לקנות ולהעשיר את קופתן. הדבר השני שמבדיל הוא שהמחנך צריך להעצים את המודרך ולתת לו כלים ועידוד לחשיבה ביקורתית.

למי שתוהה מה זה השטויות האלה שהיו לי בראש – אסביר:

את חברה שלי יכולתי לראות רק בסופי שבוע, היה רק ערוץ טלביזיה אחד ואת סדרת המופת "פסוקו של יום" העדפתי לראות בבינג' כדי לא להיות במתח עד הפרק הבא.

אז במקום להעביר את התכנים שהתבקשתי בפאתוס המצופה, אולי, מבן משק, השתמשתי בהם כדי לעורר דיון ער וחשיבה ביקורתית. חשיבה ביקורתית על תוקף ה"אמיתות" שאנשי סמכות נוהגים להפריח, והבחינה האותנטית ככל הניתן של מה נכון עבור כל אדם. מה ישרת את טובתו ואושרו. זה המקום להכיר תודה למורה נערצת וקשוחה לסוציולוגיה– ד"ר אביבה אביב, שדרשה מאתנו בתוקף חשיבה ביקורתית ועצמאית, גם כשזה דרש מאמץ שכלי והיה הרבה פחות נוח מלענות לשאלות בתיכון בציטוטים מפרופסור כזה או אחר.

אז מה זה פרץ הנוסטלגיה הסמי - נרקיסיסטי הזה אתם שואלים?

לאחר התנסות של עוד כשלושים שנה בחיים, נוכחתי לראות במו עיני, שהנטייה לאמונה עיוורת במורה/ מנטור/ במנהיג/ בהורה היא לא פחות ממסוכנת. היא שוללת מהאדם את כוחו ואת שיקול דעתו. לאורך זמן, היא שוללת את שכלו ומנתקת אותו מעצמו ומליבו. אמונה עיוורת במורה/ שיטה וכולי מביאה לשטחיות ובינוניות במקרה הטוב ולסגידה למנהיג ולכתות במקרה הרע. ראיתי את זה במקומות מסוימים בעולם העסקי בדמות סגידה לגורו עסקי מצליח או אמונה עיוורת בשיטת ניהול חדשה, רגע לפני שהשיטה הגאונית החדשה מחליפה אותה. ובשני העשורים האחרונים, אני רואה את זה, אולי ביתר שאת, גם בעולם ה"נאור" של הניו אייג'. במורים שמעבירים לתלמידיהם ידע 'מוצק' וסיפורי ניסים, שלא תיקפו אותו בעצמם, ובמורים רוחניים נערצים, שלא טורחים להתנגד לנטייתנו המולדת למסור את כוחנו למישהו אחר, בעודנו מביטים אליו בעיניים כלות מלמטה. למותר לציין שגם תלמידיהם של אותם מורים, לא תמיד יטרחו לבדוק בהמשך הדרך, את יעילותן ומגבלותיהן של הטכניקות שלמדו.

אז בואו נכיר בזה (סתם, אתם לא חייבים להסכים) - חשיבה עצמאית וביקורתית זה לא עניין של חכמה, אלא ענין של אימון ומודעות. וכן, זה גם דורש נוכחות בגוף ומודעות לרגשות, למחשבות ולשאר הכוחות הפנימיים שמנהלים אותנו. אבל יש פה גם בעיה מובנית - זה דורש מאמץ מסוים בעוד שמערכת ההפעלה שלנו תוכננה כדי לחסוך באנרגיה. ולכן, אם לא נחליט שזה חשוב עבורנו -המערכת שלנו צפויה להתנגד לכך שנחשוב בעצמנו על הדברים. אחרי הכול, הרבה יותר חסכוני באנרגיה זה להיתלות באילנות גבוהים (מה שאומרים ועושים מלומדים, ידוענים וכולי).

ואת העובדה הזו – הנטייה שלנו שלא לשאול שאלות ולבחון אמיתות על-מנת שנוכל לגבש את דעתנו באופן עצמאי - ניצלו במהלך ההיסטוריה מנהיגים מניפולטיביים לצרכיהם. בלי חשיבה עצמאית אנחנו עדר אובד של אדם אחד. בלי חשיבה ביקורתית עמים שלמים הופכים לקרנפים. ודי אם נזכר בסבל שאנחנו גורמים איש לאחיו וקבוצה אתנית אחת לרעותה, לאחר ששוטפים את מוחה. די אם נזכר במלחמות אליהם יצאו עמים אפילו לאחרונה - בעת ה'מודרנית' הזו. יצאו כגוף אחד בדירבון מנהיגיהם בשם 'אמת' ששווקה בפאתוס, אידאלים נעלים או לכידות ודחף שנוצרו עקב פחד.

אבל די לכבדות..אולי בהשפעת החמין של מחר בצהרים.. בואו נשתעשע קצת בחשיבה עצמאית:

- בעולם ההתפתחות הרוחנית יש הרבה דיבור של להגביר את האור בתוכנו על חשבון הצל/חושך. האם גישה זו משרתת אותנו או שאולי דווקא יוצרת פיצול של טוב ורע/ אור וחושך ובכך פוגעת בשלמותנו וביכולת הקבלה העצמית שלנו ללא שיפוט?

- האם זיהוי "ייעוד" עם פרנסה הוא הלך רוח קפיטליסטי שחדר לעולם הרוחני?

- האם הכמיהה להגשים את היעוד שלי זו לא עוד דרך לתת את כוחי למישהו חיצוני? לנשמה שלי/לאלוהים שבחר בי וכולי?

- האם יש דבר כזה בכלל יעוד ומה ההבדל בינו לבין קריאת הנשמה?

- האם עולם הניו אייג' מביא באמת משהו חדש או שמדובר בדת שעובדת את אל/ אלת האור?

- האם חשיבה חיובית היא חיובית ועושה שינוי? אולי היא בסך הכול ממסכת את כל מה שנמצא עמוק יותר?

- האם חשוב לדעת מי הsoul mate שלי, או שעצם העיסוק בזה מונע ממני להפוך את זו שאתי לsoul mate שלי? ואם חשוב – למה זה חשוב?

- האם הפניה לבורא או התפילה לאלוהים/ישויות שנהוגה במסורות מסוימות מחזקת את הקשר עם האלוהי או שלהיפך - מייצרת הפרדה ופיצול בינינו לבין אותו כוח עליון? אני שואל כי כשאני פונה למישהו בבקשת עזרה – תת-המודע שלי עשוי להבין שמי שפניתי אליו איננו אני ולכן נבדל ממני.

- האם התפילה לאלוהים דווקא מוציאה אותנו ממגבלות האגו ומה שאנחנו יודעים על חוקיות העולם לכן מאפשרת לניסים שיקרו?

- האם הפוסט הזה הוא גיבוב של שטויות ואנחנו דווקא כן רגילים בחשיבה עצמאית?

- האם ולמה זה בכלל חשוב שכולנו נאמר תודה בבקשה וסליחה?

- למה אנחנו אוהבים דווקא את הצבע הספציפי שאנחנו אוהבים?

- מי אני?

תודה על הזמן שהקדשתם.